מאחורי חזות של חליפות מחויטות, אימוני כושר אינטנסיביים ומראה קשוח,

שגור בחלל נשכח המְטַפֵּל בסיפורים מעוכבים בלב רבים מבני המין הגברי.

בחלל הזה, העטוף בצללי אשמה ובלבול, שוכן ילד מיוסר שחווה רגעים מכריעים שהשפיעו על עתידו. הוא נותר מבודד, נטול כלים להבנת התמימות שנגזלה ממנו. שער הבריחה ממצוקותיו נעול היטב, והוא דוחה כל ניסיון לחלץ אותו מתוך אמונה כי הוא ראוי לסבלו. כמו סצנה מסרט מתח, אזהרות וזכרונות כואבים חוסמים את היציאה—מנגנון הגנה שנועד למנוע ממנו ומסביבתו פגיעה חוזרת. במרוצת השנים, אותו ילד נותר כלוא תע‍ֹל כבד של דימוי עצמי מעוּות; הוא מסכים להסתפק בשברי חום ואהבה, די שישבירו לרגע את רעבונו הרגשי. הסיפוק הזה הופך לנורמה, שכן קבלת מלוא הערך העצמי עשויה לחשוף את הכאב הטמון בו—כאב שעלול להרחיק ממנו את אלו הקרובים אליו לנצח.

סביב גילאי 7-9, על פי זיכרוני, נקלעתי למערכת יחסים מינית עם ילד נוסף בני גילי. בעיני רבים היום, סיפור כזה עשוי להיתפס כ”התנסות ילדותית לא מזיקה”, אך בשנות השמונים, העידן שבו גדלתי, השיח על נושאים כאלה היה מושתק כמעט לחלוטין. בהיעדר מבוגר אחראי לפנות אליו, נשאתי את מטען הבושה הזה לבדי במשך עשורים. ההשתקה הזו הובילה להפנמה כי יש בי פגם בלתי נסלח.

המפגש ששינה את מסלול חיי

עם המעבר מילדות לבגרות, הכומר בכנסייה המשפחתית הפגין התמדה יוצאת דופן. מדי יום רביעי, במשך חודשים, דפק על דלת ביתנו והזמין אותי להתארח בקבוצת הנוער שלו. החששות שלי נבעו מתחושה עמוקה כי אם יכירו את “האמת” עליי, איש לא ירצה בקרבתי—בטח לא אותו כומר זר. אך לבסוף, לאחר ששחק את התנגדותי, נכנעתי והצטרפתי. החלטה זו הובילה אותי למחנה הכנסייה הראשון שלי. שם, במפגש רב־עוצמה שחרג מתפיסותיי על השפה, הרגשתי כי לפתע הנַסְתָר שבי ניצב בבהירות מול מאור של חמלה ללא תנאי.

הגילוי המטריד על חברי “מארק”

כעבור שנים, נפגשתי עם חבר קרוב שקראו לו מארק. תוך כדי סיפור קליל לא־קשור, קול פנימי לחש לי כי בחייו חבוי סוד דומה לשלי—חוויה מינית בילדות. לפתע, מבלי לחשוב פעמיים, שאלתי אותו במפורש האם חווה דבר מה כזה. המבוכה בפניו חשפה ללא ספק כי פגעתי בעצב חשוף. הצלחתי לייצר סביבו מרחב מוגן: סיפרתי־בפניו על החוויה המקבילה שעברתי, הבעתי הבנה ודחיתי כל שיפוט לגביו. במהלך השיחה, אחרי שנים של הדחקה, הוא פרץ בבכי ואפשר לעצמו לדבר על האירוע לראשונה. הזהות שלו כגבר מגונן וחזק הפריכה את הסבל הלא־נראה שנשא.

מההסתרה לקבלה: מסע אל עבר השלמה

הצורך האנושי הבסיסי ביותר הוא להרגיש נראה, מובן, ובעיקר, אהוב באופן אותנטי. הנסתר—אותן פיסות עצמי שאנו דוחקים כי הן מעוררות בושה—מונע מאיתנו להגשים צורך זה. הבושה יכולה להתבטא בתסמינים שונים: עבור אחד—חוויות טראומתיות בחיי המין, עבור אחר—התמכרות לאלכוהול, מערכות יחסים הרסניות או נטיות מיניות שאינן עומדות ב”נורמה”. לכל אדם יש רשימה משלו:

• רגשות אשם על פגיעה באחר (פיזית או מילולית).
• תחבירים הרסניים עם הורים או דמויות סמכות.
• מאבקים עם דימוי גוף והפרעות אכילה.
• בורות כלכלית שהפכה לדפוס של חוסר־יכולת להשתחרר ממעמד נמוך.

אלה אינם פגמים מוסריים, אלא עקבות של כאב שטופל בשתיקה.

הדרך לבניית חוסן פנימי

הטיהור מתחיל ביצירת מעגלי תמיכה אמינים. בעבודתי כיועץ, אני דוגל ב”יחסי קרבה מתפתחים”: מערכות יחסים שבהן ישנה מודעות הדרגתית לשברירוּת של כל צד. אין הכוונה לחשיפת כל הסודות בפומבי, אלא להיפתחות בפני אדם אחד לפחות שמסוגל להעניק חמלה ללא תנאי. שלבים מומלצים לתהליך:

1. בחינה מחודשת של מערכות היחסים בחייך—האם הן משקפות את הערך העצמי שאתה מרגיש שמגיע לך?
2. זיהוי ובחירה של אדם בעל כשירות רגשית: הקשבה פעילה, סבלנות והיעדר שיפוטיות.
3. בנייה הדרגתית של אמון דרך שיתוף בחלקים ״קלים יחסית” מהנסתר, ובדיקה כיצד הצד השני מגיב.

חשוב להדגיש: אם הסביבה הקרובה אינה בטוחה, ייתכן שאתה משמר תחושת ראויוּת נמוכה מדי. קבלת עזרה מקצועית יכולה להיות הצעד הראשון לשינוי.

שחרור הילד הפנימי ממאסר

המשל על הילד הכלוא משקף את המנגנון ההרסני של אי־קבלה עצמית. כשאנו מאפשרים לאור להיכנס לחדר האפל, אנו למעשה מפרקים את הקיר בין הזהות המצועפת לבין האישיות הגלויה. דוגמאות מהקליניקה שלי:

• גבר שגדל בבית אלים ופיתח דפוסי בריחה לסמים—גילה כי ה”ילד” בו ברח ממציאות לא נסבלת. בזכות טיפול, הוא החליף את ההתמכרות בטיפוח תחביבי אמנות.
• אב משפחה שהתקשה להתקרב לילדיו עקב חשש מ”הורות כושלת”—למד לראות כי דפוס זה מקורו בשנאה עצמית על חוויות ילדות מכאיבות.

התמודדות עם נסתרות משנה חיים. היא אינה מחייבת וידוי פומבי, אך כן דורשת הכרה בכאב והפסקת ענישה עצמית. רק כך נוכל לחיות כגירסה שלמה של עצמנו—אבות, בני זוג, יוצרים, ומנהיגים המחוברים למלוא כוחם.